ההיסטוריה של זכויות היוצרים

בית » בלוג » ההיסטוריה של זכויות היוצרים
נושא זכויות יוצרים באינטרנט מעורר עניין ציבורי ודיונים על השימוש החופשי בתכני הרשת, והוא חשוב עבור כל מי שמעלה תכנים מקוריים לאינטרנט. אבל מה בדבר היצירות הקלסיות, אלו שנכתבו הרבה לפני האינטרנט? האם מותר להעלות יצירות מפורסמות לרשת לאחר שהן 'צברו שנים' כרכוש הציבור? ובכן, קצת מידע על הנושא החשוב הזה, כאן בבלוג הכתיבה  שעוסק (בעיקר..) בכתיבה, אך מאחר שזה גם בלוג אישי, אתחיל בסיפור..

זה מתחיל מותח

פוקט בוקס (pocket books), הם ספרוני כיס בכריכה רכה. חלקם נכתבו כבר בתחילת המאה הקודמת, על ידי אגתה כריסטי ואלרי קווין וסופרי מתח אולי פחות מוכרים שכיום כבר קשה לזכור את שמותיהם. ספרוני מתח משומשים נרכשו במחירים מצחיקים והם היו קריאים להפליא. אפשר היה לקרוא אפילו שניים ביום. הייתי בולעת את הספרונים, ומחליפה אותם בחנות לספרים משומשים (2-3 תמורת ספרון מתח משומש אחד). אבל, עוד לפני שזכיתי להכיר את הרקול פוארו ואת מודסטי בלייז המקסימה ואת חבריהם, אותם החלפתי בספריה העירונית, פגשתי שם את  קובץ הסיפורים הקצרים של אדגר אלן פו, סופר האימה (והמשורר) האמריקני מהמאה ה- 19. כבר אז התרגום לעברית היה ישן, וכיום אולי גם יקר.. אבל הסיפורים.. נפלאים, מפחידים ובעיקר, חסרי פואנטה. אין כמו הספרות הקלסית.

bird-and-story

של מי חיפושית הזהב?

אם אדגר אלן פו היה יודע שלאחר כ- 160 שנים לאחר מותו יהפוך למם של דובון שעשוע (צריך לראות מה קורה בחיפוש תמונות בגוגל: Edgar Allan Poe) היה מן הסתם כותב על זה סיפור אימה. אבל מאחר ופו יצר את הסיפורים הנפלאים שלו לפני שנת 1923, מותר  להשתמש ביצירותיו ובתמונות שלו באופן חופשי, להדפיס על חולצות וספלים ובכלל להסתלבט על סופר המסתורין והאימה המיוסר. לא יפה, אבל על פי אמנות בינלאומיות נקבע כי כך וכך עשרות שנים לאחר פטירת האמן מסתיימות זכויות היוצרים שלו, ויצירותיו עוברות לרשות הרבים. המשמעות היא שאפשר להשתמש בכל יצירה שנכתבה לפני למעלה ממאה שנה, להעתיק או להעלות לאינטרנט. או שבעצם לא?

ספרות קלסית שפג תוקפה?

זכויות יוצרים, למרות ההגדרות הדי ברורות שלהן בחקיקה, לא תמיד ברורות, ולא כל יצירה נצחית שפג תוקפה שייכת אוטומטית לכולם. לדוגמה המקרים בהם אזרחים מרחבי העולם עשו שימוש בדמויות המוכרות והוותיקות של אולפני דיסני, ונתבעו בשל השימוש שעשו בהם. מסתבר כי גם אם חלק מהדמויות מבוססות על סיפורים ישנים יותר, שעליהם כבר אין זכות בעלות (גם לא לאולפנים), הבעלות  על האיור שייכת מבחינה חוקית למאייר או למי שאליו הועברו הזכויות, ואשר גם טרח לשמור עליהן. אמנם בחלק מהמקרים הגבול יכול להיות דק ולעתים אפשר להוכיח מבחינה משפטית שאין דמיון ממשי ליצירה המקורית, אבל לפעמים לא כדאי להסתכן ופשוט לבחור בדמות אחרת. זכות נוספת שאין לאדם הפשוט היא על המסמכים המקוריים הישנים, אותו עותק ספר ראשון שכתב הסופר או המכתב שלח המשורר. אלה יכולים להיות רכושו של המוזיאון או המכון בו הם שוכנים לבטח, ולכן יש צורך באישור של בעלי הזכויות כדי להציג אותם.

חוקים בינלאומיים עם היסטוריה מעניינת

לכל מדינה חוקים מקומיים המגדירים במדויק (פחות או יותר) כמה זמן ניתן להחזיק בזכויות על יצירה עד שהיא משוחררת לרשות הכלל, בהתחשב בנתונים כגון מועד פרסום היצירה בפעם הראשונה, זכויות מוסריות וכדומה. היוצר יכול להעביר את זכויותיו לאדם אחר, במרבית המקרים מוכרים רק הסכמים כתובים. מי שרוצה לעגן את זכותו המוחלטת על היצירה יכול לרשום עליה זכות ולעתים גם פטנט.

באנגליה: במאה ה- 17 דאג צ'ארלס השני שהפרלמנט יעביר חוק השומר על זכויות ליצירות מודפסות. בתקופת המלכה אן קבע הפרלמנט את זכויות הכותב עצמו על היצירה המודפסת. החוק האנגלי עבר מספר שינויים במהלך השנים.

בארה"ב: במאה ה- 18 נחקק חוק השומר על זכויות היוצרים בתחומי המדע והאמנויות השימושיות, לתקופה מוגבלת, שאז היצירה עוברת לרשות הרבים.

וברחבי העולם: במאה ה- 19 התקיימה ועידת ברן. רק חלק מהמדינות שהשתתפו בוועידה הסכימו לחתום על אמנה לזכויות יוצרים (שכללה הגדרות שמשמעותן היא כי יוצרים לא צריכים לקבל זכויות פורמליות להוכחת בעלותם). חלק מהמדינות הצטרפו לאמנה העולמית לזכויות יוצרים של האו"ם, שקבעה תנאים נוקשים למדי לקבלת זכויות כגון רישום פורמלי, ואת האלטרנטיבה לתהליכים הפורמליים – הסימון © כאישור בעלות של היוצר, זאת על פי כללים מסוימים ובנוסף לפרטיו של בעל הזכות. ארה"ב, לדוגמה, שסירבה בתחילה להצטרף לאמנת ברן, חייבה את הצגת הסימון, ולאחר שהצטרפה לאמנה בשנת  משנת 1989, הוא הפך לאופציה. הגברת הזקנה שבה בשנת 1995 עם הרגולציות של ועידת ברן שהפכו לחלק מהסכמי ארגון הסחר העולמי, כאשר בשנת 2002 הורחבו ע"י WIPO Copyright Treaty  להגדרת זכויות היוצרים בתחומי הטכנולוגיה והאינטרנט. כיום למעלה מ- 150 מדינות (כולל ישראל) חתומות על האמנה. מדינת ישראל חתומה על שתי האמנות, כאשר הפעם האחרונה שהוגדרו זכויות היוצרים בארץ הייתה בשנת 2007.